עקרבים

מידע כללי
סוגי העקרבים המצויים בארצינו
עביד כושי
העביד הלוחש
עקצן צהוב
עכשובאים
עקרב אבן שטוח
עקרב מדברי שעיר ענק
קטלן דרומי
רבייה בעקרבים
שיאים מעניינים

"המידע באדיבות דוד דוד – לוכד נחשים:

http://www.facebook.com/Loched.Nechashim

עקרבים-מאמר כללי בנושא:

מאז ומעולם פחד האדם מן העקרב, וראה בו יצור מזיק ומשחית  מי לא היה מפחד אילו היה רואה מפלצת קטנה בעלת שמונה רגליים,זוג צבתות מאיים ועוקץ מרתיע פונה לעברו? אם לומר את האמת-לא כולם. יש לציין שפחד נובע מאי ידיעה.
רוב בני האדם שאנו מכירים ופוגשים, אינם גרים באזורי ספר ורובם המוחלט לא ראו עקרב מעולם-עד כדי כך שאין הם מבדילים בינו לבין סרטן. הם לא מכירים את דרך התנהגותו, ולכן, כאינסטינקט ראשוני, מפתחים פחד מפניו. יש לציין כי האגדות הרבות שנרקמו על רוע ליבם של העקרבים, כמו זו שהם נוקמים את דם אחיהם הרמוסים, שאי אפשר להרגיש עקרב שמטפס על אדם באם מטרתו היא לעקוץ, או האגדה על 'נחילי עקרבים' שתוקפים אדם בודד ואחר כך 'פותחים שולחן', לא תרמו ליחסו של האדם כלפי היצור הקטן, ובודאי שלא גרמו לו לאריכות ימים.

אנשים רבים חושבים שדי בעקיצה בודדת מכל עקרב שהוא על מנת להרוג אדם, מה שכמובן לא נכון. כיום, לאחר שחוקרים ומדענים דשו בנושא זה מכבר, כל מתעניין מתחיל יודע שעקרב אינו יצור בינארי, כפי שבני אדם אינם רק שחומים או רק לבני עור.
האמרה 'עקרב צהוב-מסוכן, עקרב שחור-לא מסוכן' כבר יצאה מהמשחק. מן המחקרים, הניסויים והתצפיות שנערכו עלתה תוצאה מפתיעה-אף על פי שישנם מינים נפוצים לא רבים המסוגלים לגרום לאדם שלא קיבל סיוע רפואי למות, ואף ישנם כאילו שאין נסיוב זמין לארסם במקומות מסוימים [דוגמת הקטלן הדרומי {עקרב צהוב עב-זנב, Androctonus australis*}, הנפוץ באזור מדבריות הטרשים של דרום סיני וצפון אפריקה, שם קשה ביותר לספק עזרה רפואית], מספר בהחלט לא מבוטל של עקרבים אינם מזיקים לאדם כלל וכלל, פרט לכאב בדרגות שונות. בעשור האחרון החלו אנשים היודעים להבדיל בין המינים השונים ללכוד עקרבים למטרות צפיות, מחקרים, או סתם לשם גידול-כחיית מחמד 'מקורית'. כן, אמנם זה מפתיע, אך ישנם אנשים שמגדלים עקרב בביתם באותה מידה שאחרים מגדלים כלב או חתול. אף על פי שעצם הרעיון מעורר ברבים בחילה וחלחלה, ישנם כאילו שיקבלו עקרב לטרריום שלהם בזרועות פתוחות.

הטיפול בעקרב, בניגוד לרוב חיות המחמד, אינו מצריך כלל יחס מתמיד ושוטף, אך התעלמות מוחלטת כמובן תפגע ביצור הקטן. יש לזכור שמרגע שהכנסנו בעל חיים כלשהו לכלוב, חלה עלינו אחריות לנקות אחריו, לספק לו מים ומזון, ולתת לו את תשומת הלב המינימלית. 'עקרב מחמד' עשוי להיות חיית מחמד אטרקטיבית, בתנאי שמשקיעים בה. יש לקחת בחשבון שכל העקרבים ללא יוצא מן הכלל הינם חיות לילה, ולכן, יש לשכנם במקום שאינו מואר באור חזק, וודאי שלא בשמש ישירה, שאף יכולה להרוג אותם. כמו כן אין להפריע לעקרב יותר מידי, ובעיקר לא ביום-פשוט להניח לו ולתת לו לחיות את חייו. עקרב אינו כלב שעשוע או חתלתול. מטבע בריאתו העקרב אינו נועד למגע מיותר, כמו שניתן לראות כאשר מנסים לגעת בגבו-הוא מגיב על ידי הרמת העוקץ אל-על ופריסת הצבתות-מוכן ומזומן לקרב. יצור כה קטן חש איום רב כאשר אנו נוגעים בו ומוצא בנו לא יותר מאשר אויב גדול ומפחיד. במצב כזה של הטרדת יתר [המדובר בפעמים תכופות, חוזרות ונשנות], עלול העקרב להיכנס ללחץ ולמות. עם הזמן עקרבים [מינים מסוימים ובאופן מתון] מתרגלים למגע, אך לעולם אינם מתבייתים.

ניתן לגדל עקרב בטרריום לא גדול, אפשרי גם ללא מכסה.
עקרבים אינם צורכים הרבה מקום כלל וכלל, ואצלם שטח בא על חשבון גובה.
יש להקפיד שהטרריום לא יהיה לח מידי או יבש מידי, שתמיד יהיה כלי מים קטן [פקק למשל], ושהטרריום יהיה גבוה לפחות פי 1.5-2 מאורך העקרב, או שיהיה סגור מלמעלה-מפני שהקטנטנים הללו ינצלו כל הזדמנות לברוח מן השבי.
יש לציין שעקרבים אינם מטפסים על זכוכית, אך הם מסוגלים להישען עליה ולהיתמך בזנבם, מה שמקנה להם אפשרות להיאחז בשריטה או זיז, ו'להיעלם'. על כן יש להקפיד תמיד שדפנות הטרריום תהיינה תמיד נקיות, ובעקרבים מסוכנים, דוגמת העקצן הצהוב [עקרב צהוב מצוי, Leiurus quinquestriatus hebraeus] המצוי גם בארצנו, מומלץ בחום לנעול היטב את הטרריום 'על סוגר ובריח', כדי למנוע בריחה של 'מחמד' כזה. בכל מקרה, עדיף שיתעסקו עם עקרבים כאילו אך ורק בעלי ניסיון, וגם זאת תמיד בנגישות לעזרה רפואית, ולא בשטח, שם קשה ביותר לחלץ נפגעים. במידה ובכל זאת עקרב ברח, ניתן להשתמש במנורה אולטרה סגולה כדי למצוא אותו. פשוט מעמעמים את האורות ומגיפים את התריסים [עדיף בלילה], מפעילים את המנורה, ועושים 'בדיקת חמץ'. העקרב ייזהר באור זה ויהיה קל ביותר למוצאו.
אין להאיר עקרב באור שכזה אלא כאשר חייבים.,האור פוגע בעקרב ומכניס אותו ללחץ מיותר, ובמינים מסוימים הרגישים לכך הדבר עלול להסתיים במוות.

בכל מקרה עקיצה שבה אין ידע לגבי הסיכון, יש להרוג מיד את העקרב, ולפנות את הנפגע לבית החולים, שם יינתן לו טיפול סיוע רפואי בהתאם לסוג העקרב שעקץ. בכל מקרה אין לחתוך, לצרוב, להניח חוסם עורקים או לבטוח בכל שיטה עממית, 'אמינה' ככל שתהיה.

ככלל, העקרבים אינם בררניים בנושא המזון: הם יאכלו בשמחה צרצרים, חגבים, זחלי קמח, חרקים מעופפים [במינים הקטנים דוגמת חד צלע, Compsobuthus], ולפעמים חיפושיות, ובמינים הגדולים [דוגמת העביד הענק המלכותי, עקרב אימפרור, פנדינוס קיסרי,[Pandinus imperator , אף ולדות מכרסמים [בעיקר עכברים]. כמו כן הם גם לא מרעישים, פרט למינים מסוימים המשמיעים קולות על ידי שפשוף הכליצרות [גפי הפה] [דוגמת עביד לוחש אפריקני, Opisthophtalmus latimanus], שנשמעים כקולו של נחש זועף. העקרבים הארצישראליים המומלצים ביותר כעקרב ראשוני-שניהם בני משפחת העבידיים, [Scorpionidae], בני הסוג עביד [Scorpio maurus], המצויים בארץ בשני תתי מינים. האחד, עביד צהוב [עקרב זהוב, Scorpio maurus palmatus], הנפוץ באזור הדרומי והמדברי של הארץ, והשני-עביד כושי [עביד שחור/שחום, Scorpio maurus fuscus], הנפוץ באזור המרכז והצפון. שניהם קלים לגידול בשבי, וגם בדרך כלל רגועים יחסית, אך ישנם תמיד חריגים. יש להזכיר שהעביד הצהוב אינו שורד זמן רב בשבי, משום שאין לנו האפשרות לחקות תנאים מדבריים מושלמים. במקרה כזה עדיף לבחור בעביד הכושי, העמיד יותר.

ככלל, ניתן לגדל בטרריום כמה עקרבים בני אותו המין, אך רק מינים מסוימים יכולים לחיות יחד. הרבה עקרבים מסוימים יכולים לחיות יחד, אף על פי שבטבע הם יחידאים. אך במידה ולא יסופקו להם בשבי תנאים אופטימליים, אין זה משנה באיזה מין מדובר, ה'שותפים לדירה' יהפכו קניבלים אילו לאלו. הקטנים יותר ייטרפו, ולאחר מכן-גם הבוגרים יאכלו אלה את אלה. בכל מקרה, לא מומלץ לשכן עקרבים בעלי הבדלי גודל משמעותי באותו הטרריום, הבוגרים פשוט לא יבחינו בינם לבין מזונם [וגם אם יבדילו-הם לא יעשו עניין גדול, הרי זה מזון…], ועלולים לאכול אותם. גם עקרב שידוע שצריך להיכנס לנשל יש לבודד משאר הקבוצה. ככלל, עקרבים עדיף להאכיל לחוד, כי כאשר הם אוכלים 'ארוחה משפחתית', הם עלולים לריב על אותו המזון, למרות שישנו מזון נוסף בטרריום. תנאי הגידול יבואו בהמשך, במאמרים ספציפיים יותר.

חזרה למעלה

סוגי העקרבים המצויים בארצינו

עקרב ישראלי [בותוס ישראלי, Buthus occitanus israelis] עביד כושי [עביד שחור/שחום,Scorpio maurus fuscus ] עביד צהוב [עקרב זהוב, Scorpio maurus palmatus] עקרבון מדברי [עקרבון נגבי, Orthochirus scrobiculosus negebensis] עקרב שחור יהודה [שחרן יהודה, {Buthotus judaicus {Hottentotta judaicus] שחרן חום [מופע חדש של עקרב שחור יהודה בצבע חום, שמו המדעי זהה] חד צלע דרומי [חד צלע חלק Compsobuthus werneri werneri] חד צלע גדול [Compsobuthus longipalpis] חד צלע כרמלי [Compsobuthus carmelitis] חד צלע יהודה [חד צלע גבשושי, Compsobuthus werneri judaicus] חד צלע שחור עוקץ [התגלה לא מזמן ועדיין אינו נושא שם מדעי] מזובותוס חרמוני [מזובותוס ישראלי,{?} Mesobuthus nigroaculeata] נבו יריחו [Nebo hierichonticus] עקרב צהוב מצוי [עקצן צהוב, Leiurus quinquestriatus hebraeus] עקרבחול דק לסת [עקרבחול דק לסתות, [Buthacus leptochelis leptochelis עקרבחול ניצני [Buthacus leptochelis nitzani] עקרבחול יטבתה [Buthacus yotvatensis] עקרבחול סיני [Buthacus arenicola]** קטלן דו-גווני [Androctonus bicolor] קטלן עברי [עקרב עברי, Androctonus amoreuxi hebraeus] קטלן עב זנב [Androctonus crassicauda crassicauda] קטלן דרומי [עקרב צהוב עב-זנב, Androctonus australis]***

חזרה למעלה

עביד כושי, עביד שחור, עביד שחום. שם לטיני: Scorpio maurus fuscus. שם אנגלי: Chocolate thick-hand scorpion.

משפחה: עבידיים. מינים נוספים בסוג זה בארץ: עביד צהוב. תפוצה בארץ: במרכז הארץ ובצפונה, אינו מצוי בחולות.

חי במחילות שעומקן בדר'כ בין 15 ל-30 ס'מ, במקומות יבשים במיוחד, לעיתים עד 70 ס"מ מידי פעם תחת אבנים בינוניות עד גדולות. תפוצה ביחס למינים אחרים: עקרב נפוץ יחסית, תלוי כמובן במיקום.

מאפייני שדה: עקרב בגודל קטן [בדר'כ באיזור הצפון] עד סביר של כ-6 עד 7 סנטימטר, צבעו הכללי חום עד שחור, לעיתים הרגליים בהירות מיתר הגוף, והעוקץ גם הוא בהיר. בעל צבתות עבות, גופו גדול יחסית לגודלו, מסורבל ולעיתים נראה שמנמן במקצת, בעיקר באביב. לאחר הנשל הם בהירים מאוד, בעיקר ברגליים. קיימות וריאציות שונות בצבעיו, באזור הצפוני יותר של הארץ ובאזור ירושלים, ניתן למצוא בעלי צבתות אדמדמות ולעיתים גם חלקות, שבדר"כ מימדיהם קטנים יחסית לעקרב מסוג זה. בגליל ישנן אוכלוסיות בעלי צבתות מצולעות מעט, שמזכירות במקצת צבתות של נבו יריחו, למרות שאינן מוארכות. במקום מסיום בצפון מצאתי אוכלוסייה של עבידים גדולים מאוד, שהגדול בניהם שראיתי היה בגודל של 10.5 ס'מ, שנחשב לענק. יכול להיות שבארץ מצויים כמה זנים ממין זה.

סימנים נוספים: עקרב מסורבל ואיטי יחסית, שאינו ממהר לעקוץ בדר'כ [כמובן תלוי בעקרב-לכל אחד יש אופי שונה]. בסוג Scorpio maurus , גוף הנקבות מבריק, והזכרים נראים מלוכלכים ומאובקים. צביטתו יכולה להכאיב, אך בעיקר מבהילה, מכיוון שלא מצפים לכוח כזה מיצור כה קטן.

סכנת עקיצה: עקיצתו מסוכנת ביותר, אם אתה נדל קטן, זחל, או סתם חרק. לבני אדם אין כל סכנה בעקיצתו. שמעתי על תופעת אלרגיה לעקיצת עקרב, אך מעולם לא שמעתי או הכרתי אדם שניזוק מעקיצה של עביד כזה.

גידול: יש לומר שהעקרב המומלץ ביותר כ'עקרב מחמד' הוא העביד, אם מדובר בצהוב או בכושי. הוא אינו ממהר לעקוץ [במידה ולא מרגיזים אותו יותר מידי], קל להרגיע אותו, וגם במידה ועקץ, העקיצה איננה מכאיבה כל כך. לשם השוואה-עקיצת דבורה כואבת פי כמה וכמה מעקיצת עביד. הוא אינו דורש תנאים מיוחדים: ניתן לגדל פרט בוגר [7 ס'מ] בטרריום שגודלו 15×20 ס'מ ואפילו פחות, אך יש לספק לו מקום מסתור כמו קליפת עץ או אבן קמורה. זהו עקרב מתחפר, ולכן מומלץ במידה והטרריום גבוה להניח מצע בגובה של כ-10 ס'מ [ככל שיותר-יותר טוב], לתחוב אצבע לתוכו וליצור מחילה קצרצרה ופחות או יותר אופקית, באורך של 2-3 ס'מ, ועם הזמן-העקרב יגלה אותה ויהפוך ויחפור אותה יותר עמוק ויהפוך אותה למחילה שלו, בה ניתן יהיה לצפות בו אורב לטרף בלילות.

 חזרה למעלה

העביד הלוחש

 – Opistophthalmus – דף מידע וגידול. ובכן, ראשית, מה מייחד עקרבים אלו על פני עביידים אחרים ומדוע הם נקראים "לוחשים" ? וממתי עקרבים מסוגלים ללחוש ? כיצד ? כמובן, המיוחד בעקרבים בני הסוג הנ"ל הוא האפשרות ללחוש כאמצעי הרתעה והגנה כנגד טורפים. עקרבים אלו מקיפים את צליל הלחישה על ידי שפשוף הכליצרות זו בזו ובתקרת הראש-חזה, במהירות גבוהה היוצרת צליל "לחישה", בדומה לטכניקה של התיקן הלוחש המדגסקרי. העקרבים הללו חיים באפריקה, בתפרוסת מינים שונה, אך בעיקר באיזור הדרום. רבים ששמעו על העביד הזה שמעו על מין אחד, או שמודעים לשלושה מיני בלבד – O.boehmi, O.wahlberghii, ו-O.glabrifrons. אך למעשה, ישנם מעל ל-60 מינים של עביידים כאלו. לעקרבים הללו מספר שמות, ובניהם, הנפוצים ביותר הם "עביידים לוחשים" או "עביידים תלת גווניים". צבעיהם נעים בין צהוב, דרך החום והשחור, תמיד עם איזורים בהירים או כהים יותר. כמו העביידים שלנו, רגליהם בדרך כלל בהירות יותר משאר הגוף. רוב המינים אגרסיביים, נבהלים, ומתרגזים בקלות. טווח הגדילה בין המינים השונים הוא בין 5 לכ-12 סנטימטרים. זהו עקרב שבנוי דומה מאוד לעבייד המוכר לכולנו – המבנה הכללי מסורבל, הצבתות עבות והרגליים קטנות יחסית. הבדל יחסית בולט בינם לבין העביידים הנפוצים בארץ (פרט למיקום, ללחישה ולצבעים) הוא צורת העוקץ, הזנב והצבתות. הצבתות בחלק מהמינים מעט פחות או מעט יותר מאסיביות, ובאצבעות קיים בחלק מהמינים שינון מסויים. אך ההבדל הבולט ביותר הוא ההבדל הקיים בכל העביידים הללו – בראש-חזה: העיניין נמצאות רחוק מהכליצרות ולא באיזור הקדמי או האמצעי של הראש, אלא בסופו, ותמיד החלק בו היו כביכול אמורות להיות העיניים – בהיר יותר. ייתכן והסיבה שהעיניים נמצאות מאחור היא העובדה שהעקרב לוחש והדבר עשוי להפריע לפעילות תקינה או שפשוט לא איפשר את הצבת המערכת במקומה הרגיל, עקב המקום הדרוש, התזוזות והוויברציות המופקים ע"י הכליצרות בשעה שהן "מגרדות" את תקרת הראשחזה. אלו עקרבים מעניינים מאוד מצד אחד, אך מצד שני, כפי שנאמר – הם בדרך כלל תוקפניים (יש יוצאים מן הכלל) ובשעה שיסופקו להם תנאי שיכון אופטימליים, או במילים אחרות – מצע עמוק להתחפר בו, כפי שהם נוהגים לעשות בטבע – לא נראה אותם כמעט. אורח חייהם מזכיר מאוד את העביידים המצויים בארץ ויש בניהם הרבה מאוד במשותף, כמו צורת הגוף הכללית, טמפרטורה אופטימלית והעובדה כי הם חופםרים מחילות, אם כי ניכר כי מחילותיהם של העביידים הלוחשים מפותחות יותר. עביידים אלו אינם מסוכנים מן הסתם, ועקיצתם אינה מכאיבה ביותר. אך אליה וקוץ בה – על הארס החלש מחפות הצבתות, אשר "לחיצת יד" מהם עשויה להיות מכאיבה. כפי שנאמר למעלה, הם חיים במחילות. בדרך כלל הן מסולסלות, כנגד כיוון השעון, ויש מינים העשויים לחפור עד ליותר ממטר וחצי. ההבחנה בין הזכרים לנקבות נעשית לפי עיקרון הברק – במידה והעקרב מבריק מדובר בנקבה, ובמידה והוא מאובק קמעה, מדובר בזכר. תנאי הגידול הם בין 60 ל-70 אחוזי לחות, וכ-25 מעלות צלזיוס. כמובן שיש לספק כלי מים שיהיה מלא באופן תמידי, מסתור, ומומלץ גם לאפשר מצע עמוק להתחפר בו.

חזרה למעלה

עקצן צהוב .Leiurus quinquestriatus spp

שם עברי: עקצן צהוב, עקרב צהוב מצוי.

שם אנגלי: Israeli deathstalker.

שם לטיני: [Leiurus quinquestraitus [Hebraeus.

משפחה: עקרביים.

מינים נוספים בסוג זה בארץ: אין. יש קרובים שלו, אחד מהם-עקרב [עקצן] צהוב מחומש, והשני-חדש, התגלה ב-2002 בירדן, ונושא את השם עקצן ירדני.

תפוצה בארץ:

בכל הארץ-פרט לחולות והר הכרמל.

מקום חיות: בעיקר מתחת לאבנים בינוניות עד גדולות. נקבות בהריון, כמו כל משפחת העקרביים-במעין 'חדרון' קטן מתחת לאבן. תפוצה ביחס למינים אחרים: העקרב הנפוץ ביותר בארץ.

מאפייני שדה: עקרב בגודל סביר של כ-9 עד 9.5 סנטימטר, צבעו הכללי צהוב, גבו אפור עד אפור בהיר, בעל צבתות דקות ועדינות, גופו חטוב ומצולע, והפרק האחרון של ה'זנב' בצבע אפור, אצל הצעירים-אפילו שחור. קיימות וריאציות שונות בצבעיו, באזור הנגב ניתן למצוא בהירים מאוד, שצבעם נראה כצהוב דהוי, במרכז צבעו נע בין וריאציות הצהוב כתמתם, ובצפון הפרטים כתומים וצהובים יותר.

סימנים נוספים: עקרב עדין וזריז. אף על גודלו שאיננו מרתיע וגופו העדין, עקרב זה הינו מהיר חימה. כאשר מרגיזים עקרבים כאלו הם יגיבו בשתי דרכים עיקריות [כמו רוב העקרבים, אך במידת תגובה חזקה בהרבה]: או בריחה מהירה וגישוש למציאת מקום מחבוא חלופי, או זיקור הזנב, הנפת העוקץ אל על, ופרישת הצבתות [ראה תמונות בסוף המאמר]. במקרה הראשון-אם נמשיך להרגיז אותו-או שיברח וישנה כיוון או שיעבור למצב השני. במצב השני הוא ישלח את זנבו יותר קדימה, יניע אותו בתנועת עקיצה באוויר ויצבוט באוויר בעזרת שתי 'ידיו' בתנועת גזירה.

סכנת עקיצה: עקיצתו של העקרב הזה מסוכנת ביותר, ובפרט לאנשים חולים, זקנים, בעלי תת משקל וילדים קטנים. בארץ היו מקרי מוות. הארס שלו נוירוטוקסי בעקרו [רעלן עצבי], ועל כן מערכת העצבים עלולה להשתבש לאחר עקיצה; כמו כן עלולות להופיע תנועות בלתי רצוניות, עוויתות, זקפה, גלגולי עיניים ואיבוד חלקי עד מלא של כושר הדיבור. במקרים מסוימים עלול הנפגע למות. יש הטוענים כי זהו העקרב המסוכן בעולם [בצידו השני של הויכוח עומד הקטלן הדרומי]. במידה ונעקצים-יש לפנות את הנפגע במהירות לבית החולים. במהירות-אך לא בפזיזות, ויש להקפיד על כללי הפינוי. יש להרגיע את הנפגע, מכיוון שהארס מתפשט בגוף על ידי מחזור הדם, וכאשר אדם מפחד או או נרגש פעילות הדם מואצת, ולכן הנזק מהיר יותר. במידהוהאיבר הנעקץ הוא יד או רגל [מה שנכון בדרך כלל]-יש לקבע אותה כמו שמקבעים שבר. אין לתת לנעקץ אוכל או מים, שגורמים בתהליך העיכול פעילות גוף מוגברת, במשך 4 שעות. אין לתת כל תרופה חוץ ממשכך כאבים [לדוגמא אקמול], וכמו כן לא לחתוך, לצרוב, למצוץ וכו'. למרבה המזל קיים בארץ נסיוב כנגד עקיצת העקרב הזה, אך כמו שאומרים 'אין לסמוך על הנס', ועדיף להמעיט מגע עם השדונים הקטנים הללו.

גידול: בראש ובראשונה יש לומר שעקרב זה אינו מומלץ לגידול ככלל, ולמתחילים בפרט. לא כדאי להתפתות לגדלו, אף על פי שקל למוצאו. זהו העקרב הראשון שרוב חובבי הטבע רואים, וחלקם מתפתים לאסוף אותו. זהו עקרב שהיחידים שכדאי שיתעסקו איתו תכופות הם מומחים לדבר, בעלי מקצוע או בעלי נסיון של שנים. ככלל, כל פעם שמתקרבים לעקרב הזה יש לדאוג שתהיה זמינות לעזרה רפואית-טלפון של מוקד רפואי קרוב, בית חולים, מרכז רעלים ובמקרים של בעלי מקצוע שידם משגת-גם נסיוב. עקצנים צהובים ניתן לגדל יחד, בתנאי שמסופקים להם מזון ומים בשפע, אך אין לשכן פרטים בוגרים וצעירים באותו הטרריום. עקרבים אילו אינם ממהרים לריב עם בני מינם, ולעיתים נמצאים אף תחת אותו מחסה. אלו הם בני משפחת העקרביים, ולכן גם אם שני עקרבים באותו הגודל יריבו ואחד מהם ייעקץ, אין סכנת מוות לעקרב, אלא אם העקיצה הייתה אל בין הכליצרות-מה שאומר שהארס חדר אל תוך המוח-ומן הסתם ברגע זה סיים העקרב את חייו. כאשר מאכילים את העקצנים, במידה וישנם כמה פרטים באותו הכלי, יש להפריד כל אחד מהם לכלי קטן משלו [קופסת חומוסלמשל], כי אם לא הם עלולים לריב על אותו הצרצר או הזחל, מה שלעיתים מסתיים במוות [מה שנכון לגבי כל עקרב], אך מקרים כאלו נדירים. את העקצן ניתן לגדל בכלי סגור אך מאוורר [על ידי רשת למשל] שמידותיו 20×15 סנטימטר [המדובר בפרט בוגריחיד]. ניתן לגדל יותר עקרבים בשטח מצומצם יותר יחסית, המידה הקודמת היא מידה ראשונית שתאפשר לעקרב לסייר מעט בכלי שלו. בכלי מציבים מקום מסתור כגון אבן, שבר חרס קמור או קליפת עץ. אם רוצים להשקיע ומדובר בעקרב בודד [עדיף] ניתן לבנות לו מאורה קטנה על ידי כל פלסטיק מוארך שקוע באדמה בזווית של כ-35 מעלות, שחלקו הפנימי מצופה בחול או כבול [על ידי הדבקה] וישנו מעט מן המצע בתוך בכלי, כדי שתהיה לעקרב אחיזה. כמובן אפשר ורצוי לעצב גם את חלקו החיצוני. אפשר גם להניח חתיכת ענף ליופי הכללי, אך יש לדאוג שלא יבוא במגע עם המכסה או קצות הדפנות. האכלה כפעם פעמיים בשבוע בחרק קטן. ככל שהעיתים רחוקות יותר-יש לתת מזון גדול יותר. עקרבים קטנים יש להאכיל במזון מומת. את שאריות המזון יש לסלק מהכלי בכדי שלא יגרמו לרקב וזיהום המצע. מידי פעם בפעם יש לבדוק שהמצע נקי מטפילים שונים. במידה ויש-להוציא את העקרבים,לבדוק שאינם נושאים טפילים ולהחליף את המצע. המצע המומלץ הינו כבול לא מדושן, אך כמובן שעדיף לתת לעקרב מצע זהה למצע שבו נמצא בטבע. במידה ומפרידים עקצנים אלה מאלה לצורכי האכלה, העברה וכו', יש להשתמש בפינצטה ארוכה-לפחות 15 סנטימטר. במידה והעקצן הצליח להשתחרר והחל לטפס על הפנצטה [מה שקורה לעיתים..] יש לעזוב את הפנצטה לחלוטין. כשמעבירים חזרה לכלי הגידול-ניתן פשוט 'לשפוך' את העקרב החוצה מן הצנצנת אל הטרריום, כדי למנוע מגע וסיכון מיותר.

לסיכום-אם אתם מחפשים עקרב שניתן להחזיק על היד ו'להוציא לטיול'-הוא לא בשבילכם. חיפשת עקרב יפה, פעיל ואגרסיבי שניתן לגדל בקבוצות קטנות-מצאת את מבוקשך.

חזרה למעלה

עכשובאים – Solifuga
העכשובים הינם פרוקי-רגליים המזכירים במבנה הפיזי שלהם עכביש, אך יש להם ראשחזה שונה ומעין "10 רגליים" – גישה מוטעית, כאמור הם עכבישנים אחרי הכל, ושתי הרגליים הנוספת הינן בחנינים, כמו שלעקרבים יש צבתות, ולטרנטולות ושאר עכבישים יש רגלי בחנין קצרצרות, לעכשובים יש אותן הרגליים, רק גדולות ומוארכות יותר. לכל הרגליים יש טופרי אחיזה, כיאה לכל עכבישן ה"מכבד את עצמו". גודלם נע בין כשני סנטימטרים עד ל-7, בעבר נמצאו גדולים יותר. בניגוד לרגליים הרגילות, בקצה כל בחנין ישנה כרית הצמדה, דבר המסייע להם ללכוד את בעלי החיים שהם אוכלים [למשל עקרבים, בחנין אחד לבטן הקדמית, והשני לבטן האחורית ["זנב"], וגזירתו לשניים ע"י הכליצרות], בשבי הם מצאו להן שימוש נוסף – טיפוס על זכוכית, רגל רגל [רק בעזרת רגלי הבחנין, שכאמור, הן בעלות כריות ההצמדה, ולא הרגליים]. העכשובים נחשבים לפרוקי הרגליים המהירים ביותר, ומי שראה אחד בפעולה, יבין על מה מדובר. עכשובים מסוגלים לרוץ מהר מאוד, ולמרות שהם עושים רושם שאינם יודעים פחד,כמו כל יצור חי, גם הם נבהלים לעיתים. אם משליכים חפץ על האדמה בקרבתם, או מנסים לחסום את דרכם – הם רק יזוזו ויחפשו דרך מילוט חלופית, אך לעתים ינסו לטפס מעל המחסום או לעוקפו להם במקום לחפש נתיב מילוט אחר. כידוע לכל עכשובים אינם ארסיים כלל וכלל,אך נשיכה מהם אינה התנסות מומלצת כלל וכלל ולמרות העובדה שאינם ארסיים נשיכתם מכאיבה ביותר ועלולה לגרום לפצע מכוער ומכאיב העלול לפי מקורות מסויימים להותיר צלקת בעור. כאשר עכשוב נתון לאיום, הוא מתייצב על רגליו, מניף את בחנינו, ומשפשף את הכליצרות זו בזו, פעולה המפיקה מעין קול "ססססססס", שגם אצל בני האדם, בדרך כלל משיגה את התוצאה שהעכשוב קיווה לה-הרתעה. לא סתם נקראים חלק מבני סדרת העכשובאים "מבעיתנים"… הריצה שלהם, הנפת הבחנינים, תנועותיהם המהירות להפליא, חוסר הפחד שלהם והקולות שהם מפיקים; כל זה בשילוב הראשחזה והכליצרות המאיימות לכאורה, יצר להם תדמית מאיימת של בעל חיים שפגיעתו רעה. אך אם נשאל בדואים החיים בדרום, לדוגמה, אודות העכשובים, ונכנה אותם בשמם העממי הנפוץ בלשונם – "ענקבוט" [בערבית עקרבוט, הלא הוא העכשוב, בשמו העברי הישן], הם ישיבו לנו שאין להרוג אותם, והם אינם מזיקים, אלא להיפך; עקרבוט ? הם אוכלים עקרבים ! אין להרוג אותם, משום תועלתם. מבחינתם, ומבחינת הרבה נוודים החיים במדבריות דרך קבע, העכשובים מועילים, אם לא להגזים ולומר שבמקומות מסויימים מצילי חיים. כאשר חושבים על כך, עדיף למצוא עכשוב בנעל, ולא עקרב. כמו כן הם אוכלים דו-חיים צעירים ולטאות קטנות, חרקים, ומכרסמים קטנים. לעיתים הם חופרים מחילות, ונחמד לצפות בהם חופרים אותן – הם משתמשים בכליצרות ובבחנינים כמעין "דחפור", חופרים ודוחפים את החול אל מחוץ למחילה. [סרטון מצורף מטה.] זיווג העכשובים מתבצע כאשר נפגשים זכר ונקבה, ולא מנסים לאכול אחד את השני [כאשר לזכר סיכויי הישרדות קטנים יותר, היות והוא קטן משמעותית]. הזכר תופס את בחניניה של הנקבה בעזרת בחנינו שלו, ובכך משתק אותה ומונע ממנה לתקוף אותו.. ולאחר מכן הוא פולט כדור זרע, ומחזיר אותו בעזרת הכליצרות אל פתח המין של הנקבה. כל התהליך – אורכו כ-5 דקות [לרגע שכחנו שעכשובים הם בין פרוקי הרגליים המהירים, אם לא המהירים ביותר…] ההטלה – כ-80 ביצים פחות או יותר, במקום חשוך ומוגן, כגון אבן, קליפת עץ, או כל מסתור אחר. בקיעה לאחר כשלושה ימים. הוולדות עומדים ברשות עצמם, אינם דומים כל כך לבוגרים, ורק לאחר כ-14 יום נראים האיברים בבירור, והם מזכירים בצורתם עכשובים קטנטנים. הם נשארים יחד עם האם, ולאחר כ-20 יום מתחילים לאכול. לאחר מכן הם גדלים מעט, ועוזבים את הקן. תפוצתם של העכשובים משתרעת באיזורים חמים ויבשים, כמו באיזורים ממוזגים. את העכשובים הגדולים ביותר בארצינו נוכל למצוא במרכז הנגב ובאזורים מסויימים במדבר יהודה, ואלו יהיו בדרך כלל בני המין גליאודס גדול, או בעברית – מבעיתן. בארץ ניתן למצוא עכשובים מחמש משפחות : מבעיתניים [גדולים, צהובים וזריזים מבין העכשובים] חופרניים [כהים בהרבה מהעכשובים האחרים, והם תת קרקעיים בעיקר], פסבחניניים [עכשובים קטנים, בעלי פספוס [שחור לבן בדר"כ] על הבחנינים, חרפניתיים ו-אפרידריים. ניתנים לגידול בכלי פלסטי או טרריום זכוכית, וחשוב שיהיה מכוסה, היות ויש להם נטייה לטפס בעזרת כריות ההצמדה שעל בחניניהם. האכלה כפעם עד פעמיים בשבוע, ויש להתחשב בגודל הבטן, היות ויש להם נטייה להשמין,האכלת יתר עלולה לפגוע בהם. יש לספק מסתור כמו אבן שטוחה או קליפת עץ,יש לספק להם מים בכלי קטן באופן קבוע. אין צורך בהגברת לחות. המצע האידיאלי הוא המצע בו מצאנו את העכשוב – אם זה חול, אם זו אדמה קלה, או אדמת לס. כמובן שניתן לגדלם על מצע כבול, אך יש העדפה למצע בו חי בעל החיים באופן טבעי. לא מומלץ להוציא אותם לטיולון על היד..
שמות : עכשוב עקרבוט מבעיתן CamelSpider [עכביש גמל] SunSpider [עכביש שמש] WindScorpion [עקרב רוח] False spider [דמוי עכביש]

 חזרה למעלה

 

עקרב אבן שטוח


שמות : .Hadogenes Sp [לסוגיו], בעיקר Hadogenes troglodytes. Flat rock scorpion, South African Rock Scorpion.
עקרב אבן שטוח, עקרב אבן דרום אפריקאי.
מידע כללי : עד 19 ס"מ בדר"כ, לעיתים אף גדול יותר. משתייך למשפחת Ischnuridae ["Hemiscorpiidae"], עיקר תפוצתו בדרום אפריקה. אינו תוקפני, קל מאוד לגדלו במידה ושומרים על תנאים מתאימים (כ-27 מעלות, כ-60%-70% לחות), וניתן להחזיקו ביד. בטבע מתגונן ע"י בריחה והתכנסות בבקע או סדק בסלע, אך לעיתים גם בחוסר ברירה בעקיצה. עקיצתו אינה מכאיבה במיוחד וגם איננה מסוכנת. ההבחנה בין הזכר לנקבה נעשית בקלות – לפי אורך הזנב. זנבו של הזכר עדין וארוך בהרבה משל הנקבה [הכל ביחס למין המדובר], אך כמובן אפשר להשתמש בשיטה של בדיקת המסרקיות (Pectines). זהו עקרב שכמעט ואפשר להגדירו "מושלם" : ראשית, משום שהוא מרשים וגדול, ושנית, הוא אינו עוקץ במהירות, קל לגדלו והוא בעל אופי נינוח. אף על פי שהוא העקרב הגדול ביותר המוכר לרוב המגדלים כיום, נמצא ותועד עקרב ארוך ממנו, מהמין Heterometrus swannerdami, בהודו, בעל אורך מדהים של 29.2 ס"מ, אך מדובר כנראה בפרט שאינו רגיל, ושאר בני מינו אינם מגיעים לגודל שכזה, למרות שגם פרטים בגודל "ממוצע" הם גדולים להפליא.
גידול :לגבי האכלה, זחל קמח בוגר (מהסוג הגדול), או וולדה אחת לשבוע בהחלט מספיקים לו, וזאת בהנחה שמצבו של העקרב נלקח בחשבון. המדובר בפרט בוגר. הטרריום צריך להיות גדול, לפחות פי שניים מאורך הבוגר, ורוחבו כחצי מאורכו. ניתן לגדלם בקבוצות, זאת כמובן במידהשהעקרבים מקבלים מזון ומים במידה מספקת, ומומלץ גם מסתור אישי לכל אחד. יש לקחת בחשבון שצריך לתת להם מקומות מסתור טובים שיחקו ככל הניתן את מסתוריהם בטבע, הוי אומר שהם יעדיפו סדקים ובקעים למיניהם, אך בהחלט אפשר גם אבן שטוחה או קליפת עץ קעורה במקצת. כמו שנאמר למעלה, עדיף לתת לכל עקרב מקום מסתור פרטי משלו. אפשר לגדל אותם על כבול, אדמת עציצים, חול, או וורמיקוליט מעורב בכבול.

חזרה למעלה

עקרב מדברי שעיר ענק שמות : Giant] Desert hairy scorpion], Hadrurus arizonensis בעיקר, ועוד כמה מינים. מידע כללי : העקרב המדברי השעיר הוא העקרב הגדול ביותר בצפון אמריקה [בסוג קיימים כ-9 מינים]. ארסו איננו חזק, אך העקרב בעל נטייה לתוקפנות מסויימת. מוצאו מאזורים יבשים ויבשים למחצה, ולכן יש לשמור על לחות נמוכה יחסית [כמו העקרבים בארצינו – לחות גבוהה מידי עשויה להרוג אותם]. אורכו של הבוגר נע בין 14 ל-15 ס"מ. גודלו מאפשר לו לאכול עקרבים אחרים הקטנים ממנו, ואף לטאות ונחשים. צבעו של המין הזה בין צהבהב-כתמתם, וגבו כהה ואפרפר מעט, וגופו שעיר מאוד – מה שבהחלט עוזר לו בהתמצאות. משום כך קיבל את זמו – "עקרב מדברי שעיר ענק". מין דומה לו הוא עקרב מדברי שעיר צפוני – Hadrurus spadix, השונה ממנו אך במעט בגבו הכהה. עקרבים אלו נוהגים לחפור, ובעתות צמא ויובש מחילתם מעמיקה עד 2.5 מטרים, מתחת לקו הרטיבות. בכללותו של דבר, זהו עקרב חופר, אך לעיתים ניתן למוצאו גם תחת סלעים או אבנים גדולות שהלחות תחתן גבוהה יחסית, כפי שנוהגים העביידים שלנו. התפריט שלו מורכב מחרקים גדולים, עכבישים, וחוליתניים קטנים. אף על פי שהוא גדול, צבעו צהוב, ועובי צבתותיו בין בינוניות לדקות, עקיצתו בדר"כ אינה כואבת יותר מאשר עקיצת צרעה. אף על פי כן, תגובה אלרגית לעקיצתו עשויה להיות קשה – קשיי נשימה, נפיחות מוגזמת וכאב עז.
גידול
: ניתן לגדלו בטרריום גדול, שמצעו יהיה מורכב מכבול וחול, ורצוי שהחול יהיה המרכיב העיקרי. יש להציב מחסה כמו קליפת עץ או אבן, שתחתיה יוכל העקרב לחפור את מחילתו. הלחות המומלצת היא 30%. הטמפרטורה צריכה להיות גבוהה [30-35 מעלות פחות או יותר], ובלילה מומלץ להוריד מעט את הטמפרטורה, ע"מ לחקות תנאי מדבר.יש להניח כלי קטן שישמש כבאר מים לשתייה, אך עם זאת שלא יהווה איום בטביעה. ניתן להאכילו בחרקים שונים דוגמת תיקנים, צרצרים וזחלי קמח.

הבהרה: *** גידול עקרב שכזה ייעשה בכלי גידול מאובטח היטב, אך ורק ע"י מגדל מומחה או בהדרכת מבוגר, אין ליצור אינטראקציה ישירה מכל סוג שהוא עם העקרב ! *** קטלן דרומי – דף גידול ומידע: כשמו כן הוא – קטלן. עקרב זה אחראי למקרי מוות רבים מאוד בצפון אפריקה. הוא משתייך לסוג Androctonus – עקרבים עבי-זנב. כמו כן הוא נקרא עקרב צהוב עב-זנב, הסיבה מובנת. תפוצתו של עקרב זה משתרעת בשטחים בצפון אפריקה ודרום סיני, ומעט בארצות אסיאתיות. [ערב הסעודית, הודו, ועוד]. האקלים באיזורי המחייה שלו יבש עד מדברי – בקרקע סלעית, גדרות אבן, הרים צחיחים וברמות גבוהות [מלשון רמה]. כמו כן ניתן למצוא אותם במדרונות של דיונות חול. הקטלן הדרומי נמנע משהייה במקומות לחים ומעדיף יובש. העקרב לא חופר מחילות ארוכות או גדולות, אלא מסתתר תחת בנים ובסדקי סלעים – מה שיוצר מצב בעייתי – העקרב אוהב בקעים, ולכן נמצא רבות בקרבת בני אדם, בסדקים שבקירות לבנים וכו' – עוד גורם בטבלה למקרי המוות המרובים. ארסו של עקרב זה הוא השני בעולם העקרבים בחוזקו. לעקרב ארס חזק ופעיל מאוד, דבר המקנה לו עוד "נקודות זכות" בנוגע למקרי המוות הנגרמים על ידו. כמות של 50LD [חצי מנת מוות – חצי מבעלי החיים שייעקצו לא ישרדו] שווה ל-0.32 מיליגרם פר קילו – הארס חזק דיו להרוג אדם בוגר בתוך שעתיים בלבד, ובארצות רבות לא מוחזק נוגדן לארסו. הוא אחראי למקרי מוות כתוצאה מעקיצת עקרב יותר מכל עקרב אחר. למרות שלעקצן הצהוב ארס פטאלי יותר משלו זהו עקרב מסוכן יותר, משום שהוא מזריק כמות ארס משמעותית יותר. יש לציין שהקטלן הדרומי רגוע יחסית, כאשר לא מטרידים אותו. מצד שני – בשעת הטרדה הוא עשוי להיות אגרסיבי מאוד. בכלליות – עקרב זה גודלו בינוני [כ-10 עד 12 ס"מ בבגרות], וזנבו עבה וחזק מאוד. צבעו הכללי צהוב, גבו כהה מעט מיתר ההגוף וקצה זנבו בדרך כלל כהה מיתר הגוף במידה ניכרת עד שחור, בהדרגה – דרך לזיהוי העקרב הנ"ל, מאפיין שלא נמצא ברוב עקרבי העב-זנב, בנוסף לצבעו וזנבו העבה במיוחד. ההבדלים בין הזכר לנקבה הוא בשיטה הידועה שאצל נקבות הצבתות נסגרות חלק יחסית, ואצל הזכרים ישנה מגרעת בבסיס האצבע הנחה. [בבוגרים]. ישנה שיטת המסרקיות – 22-29 לנקבה, 30-38 לזכר. ישנם מספר תתי מינים לעקר הנ"ל וצבעיהם שונים מעט, A.A. Hector לדוגמה – מראהו כשל קטלן דרומי לכל דבר, אך צבתותיו שחורות. עקרב זה נפוץ בקרב מגדלים, אך מומלץ שיישאר רק בידי מגדלים מומחים וחוקרים, ולא מעבר לכך.
גידול: יש לוודא היטב כי כלי הגידול אטום לחלוטין לבריחה. העברת עקרב זה תיעשה אך ורק בעזרת פנצטה ארוכה, ובשום פנים ואופן נגיעה כזו או אחרת בעזרת הידיים. כמו כן אחזקה וגידול של עקרב כזה תיעשה רק ע"י מגדלים מנוסים ! הצעה ידידותית הינה להימנע מגידולו אלא אם אתה אוסף נציגים מקבוצות מסויימות [הכי גדול, הכי ארסי, הכי ארוך, הכי רגוע, הכי אגרסיבי, הכי מסוכן ועוד.], זה עקרב ש"לא בריא להתעסק איתו". כאמור, אין ליצור מגע ישיר בין המגדל לעקרב בשום אופן, ועקרב זה צריך שישוכן בכלי המאובטח היטב. המצע האופטימלי יהיה אדמה מדברית, ומומלץ להוסיף אבנים בעלי מבנה טרשי [כמו המקומות בהם הוא חי בטבע], אך ניתן בלא כל בעיה להשתמש בחול מעורבב במצע אחר [לדוגמה כבול] על מנת שיהיה פחות "נוזלי". בדרך כלל עקרב זה רגוע ואינו פעיל מאוד יחסית, לעיתים גם כאשר מנוחתו מופרעת הוא אינו מגיב ברגזנות יתירה, אך כאשר נמשיך להטרידו – הוא יגיב על כך. האכלה פעם פעמיים בשבוע לפי הצורך, ומזונו ככל העקרבים – זחלים, תיקנים, צרצרים, וכל מיני חרקים מזדמנים [שכמובן עברו הסגר]. מומלץ שלא לשכן בקבוצות, ואת הצעירים ניתן לשכן יחד לזמן קצר – לאחר מכן תופיע תופעת קניבליזם. יש להציע מים אחת לזמן מה. כעקרב מדברי מובהק, ללא טמפרטורה תואמת עקרב צעיר לא יינתנשל וימות, ונקבות בהיריון לא ישריצו וימותו אף הן. יש לשמור על כלי הגידול בטמפרטורה של 30 עד כ-35 מעלות ביום, ומומלץ לבצע צניחת טמפרטורות בלילה לכ-10 מעלות פחות מאשר ביום, על מנת לאפשר התפתחות תקינה. יש שיגדילו לעשות וייחקו טמפרטורות חורפיות למשך כחודש עד חודשיים לבין 10 עד כ-15 מעלות, פעם בשנה, ללא מזון בתקופה זו, ובמקום יבש. המחזוריות הזו מעודדת התפתחות תקינה וטובה, אריכות ימים והתרבות מוצלחת. בתנאים טובים, תקופת ההיריון אורכת בין 4 ל-6 חודשים. הרבייה בעקרבים הללו היא תמיד גדולה ומשמעותית, לדוגמה – תת המין קטלן דרומי שחור צבת משריץ בכל השרצה בין 40 ל-90 עקרבונים [!]. ההבדלה בין הזכר לנקבה תיעשה בקלות, או ע"י ספירת המסרקיות כפי שהוזכר קודם לכן, או ע"י אבחון "מגרעת" בבסיס האצבע הנחה בצבתותיהם של הזכרים הבוגרים, מאפיין החסר בנקבות. הערה: דקורציה בדמות קקטוסים עשויה להיות בעייתית, יש לקחת זאת בחשבון ולא להכניס צמחים העלולים לפגוע בבעל החיים שלנו. אין לסמוך על כך שהוא "יודע" או "נזהר". מצאו קישוט אחר.

חזרה למעלה

 

רבייה בעקרבים – זיווג והשרצה

:
כאשר עקרב מזהה [או מוצא] בקרבתו נקבה בוגרת, והעיתוי מתאים להזדווגות [בארצינו – מעט לפני תחילת הקיץ ומעט לאחר סופו] הזכר יחל בתהליך. כאשר הזכר מודע לכך שמצויה נקבה בקרבתו הוא מתחיל לתופף בבטנו על הקרקע. התיפוף הנ"ל מהיר מאוד, ונשמע [על מצע קשיח] כ-"טררר טררר טררר". כמובן כאשר המצע רך יותר אנו עשויים אף שלא לשמוע צליל זה, אך הנקבה מרגישה אותו, היות ועקרבים רגישים לתנודות, הנקלטות על ידי שערות החישה שעל גופם. במידה והנקבה מסכימה להמשיך בתהליך, היא אינה נעה [במידה ויקרה אחרת, הזכר יברח]. לאחר מכן, הזכר תופס בצבת של הנקבה בעזרת אחת מצבתותיו, ו"גורר" אותה לכל אשר ירצה, עורך לה מעין "טיול". בסופו של דבר הנקבה מחליטה שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא, ומסרבת להמשיך בהליכה. הזכר נותן לך את צבתו השניה, והם אוחזים זה בזו, ומתחילים לרקוד להם, במעין מחול הנקרא בפי החובבים "ריקוד העקרבים". הם נעים לצדדים, קדימה, ואחורה, ללא כל סדר מסויים. יש ולעיתים ניתן לראות זוגות המצליבים את זנבותיהם תוך כדי הריקוד. נצפתה בעקרבים תופעה שהזכר עוקץ את הנקבה חלשות, ללא גרימת נזק. ההשערה שמדובר בעקיצה המגרה אותה להמשיך בתהליך. כעת הזכר מתחיל לנופף בזנבו, מעלה ומטה. בני הזוג נעצרים על משטח קשה, אם זו תהא אדמה דחוסה, אבן או קליפת עץ. הזכר מתחיל לנקות את המשטח, על מנת להכינו לזיווג. תוך כדי כך הזכר ממשיך לנופף בזנבו. באותו הרגע הזכר מניף מעלה את ידי הנקבה, וכאשר היא מרגישה בזאת, היא מתחילה להתרומם בעצמה. כעת גם הזכר מתרומם, כעת [לעיתים מוקדם יותר או מאוחר יותר], העקרבים מגיעים לשלב הנקרא "נשיקת העקרבים". בשלב זה, אוחזים זה בזו בני הזוג בעזרת הכליצרות [ובעזרת הצבתות, או ללא עזרתן, תלוי במין], כאילו הם מתנשקים. לאט לאט פולט את נרתיק הזרע, הנראה כעין מקל קטן [גודלו משתנה בין מין למין] בעל מכסה, תחתית דביקה, וצבע משתנה, בהתאם למין. לנרתיק הזרעים משטח דביק בתחתיתו, המשמש לייצובו על המשטח עליו הוא מונח. כעת הנרתיק מודבק על המצע עליהם הם עומדים, וזה מסביר למה הוא צריך היה להיות חלק ונקי מלכלוכים העלולים לסכן את תקינות ההדבקה, מה שיוביל בסופו של דבר לכשל בזיווג. הזכר נע לאחור, והנרתיק נשלף לאיטו עד הסוף. הוא יוצא בשיפוע קל, בדיוק בכיוון הנכון לנעיצה בפתח המין של הנקבה. משניתק לחלוטין מגופו של הזכר, הוא מכוון את הנקבה לעבר הנרתיק, על מנת לנעוץ אותו בפתח מינה, ובכך לבצע את הזיווג. עם הזמן, במגע עם האוויר הנרתיק מתקשה, מתקמר, ומתרומם מעט כלפי מעלה. הנקבה אינה משתהה הרבה ומחכה שכל התהליך יקרה, היות והוא מהיר, וייבוש של הנרתיק יביא לזווית שתהיה קשה ביותר להחדרה אל פתח מינה. כעת הזכר מכוון אותה [תוך כדי נשיקה, בעזרת הכליצרות, ובמינים מסויימים נעזר גם בצבתות] לעבר הנרתיק, וגורם לו להינעץ בפתח המין שלה. בדרך כלל, כעת הזכר מסתלק, בעוד הנקבה עסוקה בסחיטת הנרתיק לתוכה. משסיימה לסוחטו [תהליך הלוקח על פי רוב לא יותר מדקה], הנקבה עוזבת את המקום, בהשאירה אחריה את הנרתיק דבוק למשטח עליו התבצע הזיווג. כעת הסתיים תהליך הזיווג, ובעוד חודשים ספורים, עד יותר משנה לעיתים [שוב, תלוי במין] מתבצעת ההשרצה. בזמן זה העוברים גדלים מיום ליום, וניתן לראות במינים הבהירים, לאחר זמן רב, דרך עורן, בצידי הבטן [ובכהים יותר קל לראות בתחתיתה] מעין עיגולים קטנים. אלו העוברים. לקראת ההשרצה הנקבות שמנות מאוד, ונויתן לראות את העוברים בצורה המזכירה עקרב – גופם נראה כעת כאליפטי – את הרגליים והזנב בדרך כלל לא רואים. במידה ונצפה יותר בעיון בבטנה של נקבה בהיריון מתקדם נוכל לגלות זוגות זוגות של נקודות שחורות – עיניהם של העקרבונים הצעירים [העיניים המשניות לא נראות בבירור]. בדרך כלל בשלב כלשהו בזמן הזה, נקבות עקרבים שאינם גרים במחילות באופן קבוע חופרות להן מחילה קצרצרה, ושוהות שם עד לאחר שהעקרבונים הקטנים עומדים ברשות עצמם. ההשרצה מתבצעת לרוב בלילות הקיץ החמימים [בארץ]. הנקבה מרחיקה מסביבתה הקרובה כל חפץ העלול לסכן את הוולדות, וכפי שעשה הזכר – מנקות, הפעם את מחילתן. הן מתנהגות במעין "התנהגות כפייתית" ומנקות את האיזור עד לזמן ההשרצה, כמעט ללא הרף. כעת, משהגיע זמנה להשריץ, עומדת הנקבה ללא תזוזה. [בזמן ההשרצה היא עשויה לזוז פעמים רבות, אך לא למרחק]. היא מתרוממת, ומקפלת את שתי רגליה הקצרות יותר – הקדמיות, ויוצרת מעין משטח ביניים, הגורם לוולדות ליפול אל בין רגליה ולא אל האדמה הקשה. כעת הוולדות מתחילים להגיח מפתח מינה. עוד לא הספיק להינתק ולצאת מפתח המין, וכבר הוא נוגע ברגליה של האם, ונופל אליהן בעדינות. אצל חלק ממיני העקרבים הוולדות נולדים עטופים במעין שק, "עטיפה" המונעת מהם תזוזות. בשקית זו היו נתונים כל זמן ההריון, ועתה הגיע הזמן להסירה. הם מתפתלים , ובסופו של דבר קורעים את השקית, ומגיחים החוצה, לאוויר העולם, והפעם סופית. הם כולם נולדים לבנים, בעלי עיניים שחורות, ומבריקות, בוהקות על הצבע הלבן. עד שהם יקבלו את כל צבעיהם של הבוגרים הם ינשלו נשלים מספר, אשר חלקם יישארו דבוקים על גב האם במעין "שטיח". כעת, כל אחד בתורו, ברגע שפשט מעליו את המעטפת, עולים הצאצאים בזה אחר זה אל גב אימם, המקום המוגן עליו יישהו בשבוע – עשרת הימים הקרובים. תופעה הידועה בעקרבים המשריצים וולדות רבות, היא שכאשר נגמר המקום על גב האם [הרי לאמא אין תחליף..], הם מתמודדים עם הבעיה על ידי טיפוס זה על גבו של זה בכמה וכמה שכבות, דבר הנראה כשטיח עקרבונים שמנמנים לבנים, על גבו של עקרב גדול. תופעה אחרת, עצובה, קורה כאשר העקרבה שרויה בלחץ, חוסר במזון, או כל סיבה מעיקה אחרת – היא טורפת את הוולדות שעל גבה בעודם בחיים, ולעיתים – אף תוך כדי ההשרצה. כאשר היא מתחילה לטרוף בהם, לעיתים אינה מפסיקה. הדבר קורה לפעמים גם ללא סיבה הנראית לעין, ולאו דווקא בגלל לחץ מסויים. לאחר מספר ימים יורדים הוולדות מגבה של אמם, בפעם הראשונה. הם נמצאים יחדיו רוב הזמן, אך מידי פעם אחד מהם עוזב את חבריו, ותר אחר מזון, לבדו, אך בדך כלל חוזר הוא "בידיים ריקות". כעת הוולדות נעשים רעבים יותר ויותר, וצאצאים רבים יותר, יוצאים לחיפושים רבים יותר. במידה ואמם צדה בעל חיים כלשהו והם הרגישו בזאת, מנסים העקרבונים לאכול מתוך כליצרותיה, וחלקם מצליחים. הנקבה מתעלמת מהם לחלוטין, וממשיכה ללעוס. היה ואחד העקרבים הקטנים "זכה" ותפס לעצמו איזה חרק, מיד יבואו אחיו וינסו לחטוף ממנו את הארוחה, ולעיתים יצליחו. בסופו של דבר מבינים העקרבים ששותפות אינה הצד החזק שלהם, ולעיתים בעת מנוסה מבעל חיים גדול מהם, מאבדים את שאר בני החבורה, ופונים עקרב עקרב לדרכו. לעיתים עוזבים את החבורה בחיפוש אחר מזון או ב"טיול" קצר, ולא חוזרים אליה עוד. בכך הסתיים הפרק הראשון בחייהם, והם נפוצים לעולם הרחב.

חזרה למעלה

מספר שיאים מעניינים הקשורים בעקרבים:
1. מקסיקו היא המקום בעל המספר הרב ביותר של מקרי מוות כתוצאה מעקיצות עקרב, עם כ-1000 מקרי מוות לשנה.
2. העקרבים הכבדים ביותר בעולם הינם ככל הנראה עקרב האבן השטוח הדרום אפריקאי (Hadogenes troglodytes) והעביד הענק המלכותי (Pandinus imperator). 3. העקרב הגדול ביותר שנמצא אי פעם הוא מהמין עביד אסייתי ענק (Heterometrus swammerdami), והיה באורך מדהים של 29.2 ס"מ, כאשר העביד הענק המלכותי אוחז בשיא של 22.9.
4. העקרב הקטן ביותר בעולם בבגרותו הוא העקרב מהמין Typhlocactus mitchelli, אשר גודלו בבגרות מסתכל בכ-8 וחצי מ"מ.
5. העקרב המסוכן ביותר בעולם הוא הקטלן הדרומי (Androctonus australis), אשר חוזק 50LD מארסו ("חצי מנת מוות") נאמד ב 0.32-0.75 מ"ג לק"ג אף על פי שאינו הארסי ביותר, וזאת משום שכמות הארס המוזרק הינה גדולה ביותר.
6. העקרב הארסי ביותר בעולם הוא העקרב הצהוב המצוי (Leiurus quinquestriatus), הנפוץ גם בארצנו. חצי מנת מוות (50LD) מארסו שווה ל-0.26-0.50 מ"ג לק"ג.
7. סוג העקרב הנוטה ביותר להאריך ימים הינו מין של עביד מתחפר אוסטרלי (Urodacus yashenkoi), המגיע לגיל מופלג יחסית לעקרב – עד 24 שנים.
8. העקרב שנמצא הכי עמוק מתחת לאדמה היה עקרב מהמין Alacran tartarus, אשר נמצא בעומק 812 מטר מתחת לפני האדמה.
9. העקרב החי ברום הגבוה ביותר הינו בן המין Orobothriuris crassimanus, החי בהרי האנדים בגובה של 5,500 מטר מעל לפני הים.
10. ההיריון הקצר ביותר בעקרבים: כ-3 חודשים. הארוך ביותר: כ-18 חודשים.
11. ההגעה הקצרה ביותר לבגרות בעקרבים: 6 חודשים. הארוכה ביותר: 96 חודשים.

"המידע באדיבות דוד דוד – לוכד נחשים:

http://www.facebook.com/Loched.Nechashim

3 תגובות על הפוסט “עקרבים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.